אמונות מגבילות על כסף: דוגמאות, מאיפה הן באות ואיך משחררים

אמונה מגבילה היא לא מחשבה שאתם חושבים. היא מחשבה שאתם חושבים איתה. היא יושבת מתחת להחלטות, ולכן היא כמעט אף פעם לא נשמעת כמו אמונה. היא נשמעת כמו ״ככה זה״.

בכסף, אמונות כאלה מתבטאות בארבעה מקומות: כמה אתם מרשים לעצמכם לרצות, כמה אתם מבקשים, כמה אתם מסוגלים להחזיק, וכמה אתם נותנים.

רובן לא נאמרות בקול. נסו לשים לב אילו מהן ״מרגישות נכון״ כשאתם קוראים אותן. זה בדרך כלל הסימן.

מהבית: מה ששמעתם על כסף בגיל צעיר, ובעיקר מה שראיתם. מתח סביב חשבונות, שתיקה, משפטים כמו ״אנחנו לא אנשים של כסף״.

מהתרבות: סיפורים על עשירים רעים, על ״מי שרודף אחרי כסף״, על רוחניות כוויתור.

מחוויה: כישלון כלכלי, חוב, הפסד. אחרי חוויה כזאת, המוח בונה כלל כדי שזה לא יקרה שוב.

והחשוב ביותר: הרבה אמונות מגבילות הן הגנה. ״אני לא טוב בכסף״ מגינה מהסיכון לנסות ולהיכשל. ״כסף זה מלוכלך״ מגינה מהקנאה או מהאכזבה. בשפת הקבלה, אלה ״קליפות״: הן מסתירות את האור, וגם שומרות עליו.

הפתרון הנפוץ הוא להחליף את האמונה במשפט חיובי: ״כסף זורם אליי בקלות״. הבעיה היא שהמשפט החדש יושב בראש, והאמונה הישנה יושבת בזהות. כשיש התנגשות, הזהות כמעט תמיד מנצחת.

אמונה משתנה כשהניסיון שלכם משתנה. לא כשאומרים משפט אחר, אלא כשעושים, שוב ושוב, פעולה קטנה שהאמונה הישנה אמרה שאי אפשר, ושמים לב שזה כן קרה.

בחרו אמונה אחת בלבד. אחת. ועבדו איתה לאורך כמה שבועות.

חלק מהאמונות משתחררות בשבועיים. אחרות יושבות עמוק, כי הן קשורות לזהות: למי שהייתם במשפחה, למה שהבטחתם לעצמכם, למה שאתם מפחדים לאבד. שם, השינוי לרוב מגיע עם התנגדות, ולפעמים עם תחושה שמשהו בזהות נשבר. זה סימן שהשינוי אמיתי.

בשביל העבודה הזאת בנינו את אפליקציית תודעה גבוהה, שבה חמשת השערים הראשונים לשפע עסקי פתוחים בחינם, ואת מסע 40 יום: 10 דקות ביום, כדי לזהות דפוסים, לתרגל תגובות חדשות ולהפוך תובנה לפעולה.

דוגמאות אמיתיות מתוך עדויות של משתתפים, בעילום שם.

״הערך שלי הוא מה שהשגתי״: בוגר שגדל בבית שבו הערך נקבע לפי הישגים, ולצד זה האמין שיש הגבלה על כמות הכסף שאפשר להרוויח. שתי האמונות, כך סיפר, נשברו במהלך המסע.

״צריך שיראו שאני מתאמץ״: מטפל שהרגיש שעליו להשקיע כל הזמן במלא דברים כדי שיראו את המאמץ, הבין שאנשים שמתחברים אליו יודעים לקדם אותו גם בלי ההצגה.

״אני לא מספיק, אז עוד ללמוד״: מורה ומדריכת הורים שלמדה ״ועוד ועוד ועוד״, עשתה הפסקה מלימודים, והרגישה, לדבריה, שהיא מספיק.